שרייבר, לבושה בשמלה לבנה וקצרה, ביצעה בעבודה זו שורה של פעולות מתוזמנות באמצעות אביזרים שהוציאה מגופה. הפעולות הנשיות של התכוננות ו"יציאה לקרב" בהתמודדות עם העולם התאפיינו בממד אוניברסלי בחלקן, ואילו האחרות חתרו להפריך את פולחן היופי על היבטיו השונים. הגוף שימש בעבודה בשני אופנים במקביל: בהתייחס למשמעויותיו ולהקשריו האינטימיים, וכציר שעליו נבנים הדימויים כמו בד ציור.
מאי 2004 טריטון
בעבודה זו שרייבר ציירה על גופה קשקשים של דג באמצעות שימוש בטוש כחול של ילדים. בפעולה, שנתחמה לשעתיים במסגרת האירוע, היא הספיקה לכסות את מרבית גופה במהלך מינימליסטי זה, המציין כניסה למצב תודעה מסוים כטקס גופני מדוקדק, שלדבריה רק מסגרתו ההתחלתית מתאפשרת במסגרת הקצובה של המיצג.
יוני 2005
שיר ערש
(אירוע שנה לבמת מיצג בתחנה המרכזית החדשה)
במהלך עבודתה כיסתה מיכל שרייבר בצעדים שיטתיים את רצפת המשרד של במת מיצג בצבע כחול. החלל שרוקן מתוכנו, הפך לבועה של התרחשות פואטית תוך שימוש בתנועת הגוף, מעין "כוריאוגרפיה שימושית", שנוצרה באמצעות ההחלקה על משטחי הצבע הנוזלי. בעבודתה התייחסה שרייבר להמולת האירוע, מתוך רצון ליצור אי מבודד של שקט הנצפה מבעד לקיר הזכוכית של המשרד.
נובמבר 2005
שמות
(אירוע "אוהבים אמנות", פתיחת עונת התערוכות בתל אביב)
מראה של דמות בשמלה אדומה, שאת שוליה הרחבים אוחזות אבנים מסודרות במעגל, נגלה במפתיע בפינה בשדרות רוטשילד – מראה המצביע באירוניה על הדר ופאר פגומים, רעועים ודלים-חומרית, אולי בזיקה למראית העין האלגנטית השברירית של השדרה בעיר המפויחת והמוזנחת. הדמות המבודדת אספה את שמותיהם של עוברי האורח והדפיסה אותם על פתקיות שהודבקו על רגלה – זכר ועדות לתקשורת חולפת ורגעית, ספק אינטימית ספק שומרת על ניכור של "אובייקט אמנותי" אנושי בקרן רחוב עירונית.
