פעולותיה של הדס גרטמן במופע זה התבססו על עיסוק מתמיד בשמלתה. בעת שסיפרה את סיפוריה האישיים, החלה לפתוח רוכסנים בשמלה הלבנה, שהוצאו מהם פריטי לבוש ותכשיטים שונים בפעולות של התפשטות והתלבשות, חשיפה והסתרה, המתבצעות לחילופין. 

במופע, שהתבסס על פורמט של תצוגת אופנה, גרטמן לא רק "דגמנה" תלבושות אלא גם לבשה ופשטה אותן באופן גלוי במארג פעולות שלם. הבגדים, מעשה ידיה, שילבו פרטי לבוש מוכרים עם מרכיבים שאינם לבישים: מתכות, נייר, במבוק, פוליאסטר ועוד. לדימוי החזותי המורכב התווסף רובד טקסטואלי, וכך נוצרה עלילה הממזגת בין החוויה המיתית הקולקטיבית לממד היומני-אישי ולניסיון ליצור עצמי בידיוני, פראי ותוסס.

כתלמידתו, להדס גרטמן היה קשר קרוב עם דן זקהיים. חודשים ספורים אחרי לידתה והתמסרותה לחוויה האימהית, גרטמן הכינה רשימות של משפטים שבהן תיעדה באוזניו את מעשיה בחיי השגרה. את המשפטים היא כתבה על פיסות בד, שמהן נוצרה שמלת טלאים – "שירת היומיום", כלשונה – כביטוי לעיסוק בשאלות של יצירה באמנות כמו גם בחיים עצמם.

 

במשך יום אחד, מבוקר על לילה, חנות ריקה בתחנה המרכזית החדשה הפכה לסטודיו של תלבושות נייר שופעות דמיון, כמרחב המסמן עראיות וצמצום חומרי: "כמה לוליינות צריך לבצע כדי לשרוד, יום אחרי יום, בין ילדות ומשפחה ובית ועבודה וכסף. ובסוף אני עוד מצפה מעצמי להיות גםאמנית. כבר אין לי זמן לאמנות בבית, אז באתי לכאן לעבוד יום שלם על המופע הבאשלי, 'הקרקס של הדס'  –קרקס היומיום, מופע מנייר, שאפשר לקפל ולשים בפינה".