על במת מיצג ואנסמבל 209

ד"ר שרון אהרונסון-להבי

המחלקה לספרות משווה, אוניברסיטת בר-אילן

 
קשה להתעלם מהדיסוננס המוחשי שבין אזור התחנה המרכזית ההומה והכאוטית לבין הנועם שמשרה חלל במת מיצג. שני החללים מתוּוכים באמצעות מסדרון ארוך ואפור השייך לתחנה המרכזית מזה, ודלת צהובה וגדולה, השייכת לבמת מיצג מזה. גם כשנמצאים בתוך במת מיצג, מאחורי הדלת, נפרדים באופן זמני מהחוץ, ממשיכים האוטובוסים המרעידים את רצפת חלל המופע להדהד את התובנה המוכרת: המציאות היא תיאטרון, תיאטרון הוא המציאות.
על קו התפר הזה מתקיימת היצירה של חברי "אנסמבל 209", ובראשם תמר רבן. החיבור הבלתי מתפשר שבין הבדיון לבין המציאות, הטבוע במהותה של אמנות המופע, טבוע גם בכל אחת מיצירות האנסמבל. במת מיצג פועלת לכאורה בשוליים, מבחינה גיאוגרפית וסגנונית כאחד, ואף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, זהו המרכז הגדול והמשמעותי ביותר בישראל בתחום אמנות המופע. מזה מספר עשורים תחום זה נתפס בכל העולם כצורת ביטוי עדכנית ומאתגרת; הוא מתמקד בנוכחות החיה והמיידית של אמני המופע עצמם, החושפים את עצמם ואת יצירתם באופן נועז, כמו גם בנוכחות של הצופים הבאים להשתתף במופע ולא רק לצפות בו. אמנות זו, שהחלה כצורת ביטוי אוונגרדית הקוראת תגר על צורות מופע מקובלות, נלמדת כיום בבתי ספר ומחלחלת ליצירה התיאטרונית בארץ. היא מהווה מקור השראה ליוצרים רבים שתופסים את המרחב התיאטרוני כאתר דינמי הנדרש להתמודד באופן חשוף עם שאלות של זהות אישית וחברתית.

Performance Art Platform   

"אנסמבל 209" יצר אירועים מופעיים מן המרהיבים שנראו בארץ בשנים האחרונות. בכלל זה ניתן לציין את כיתת הלימוד שבה שקועים התלמידים/צופים, מוקפים במורים/תלמידים/אמני מופע ביצירה "החוק התרמודינמי השני"; את מאפיית הפלאים של "סיפורי סבתא", אשר לצופים בה מבעד לחלון הזכוכית קל ליפול לאשליה כי לפניהם עיר אירופית עם כיכר ושוק מסוגנן; או את ביתה של ברנרדה אלבה ב"דינג דונג", שהוא בעת ובעונה אחת חלל מגורים ספרדי כפרי ריאליסטי והחלל הקונקרטי והמודרני של במת מיצג. ביצירות אלו, ובעבודות נוספות, מוזמנים הצופים לטעום מאכל כלשהו שהיוצרים מכינים בזמן אמת. כך מודגשת מלאכת העשייה עצמה, וכך קו התפר שבין המציאות והבדיון מקבל חיים.