אמנות המיצג
                     
מאת שלומית שקד
        

             
מהו מיצג?


מיצג הוא מעשה אמנותי המעניק נוכחות לאמן בחברה. זוהי אמנות חיה המבוצעת על ידי אמן יחיד או קבוצת אמנים בזמן אמת. הקהל צופה בו כבהצגה או כבאובייקט אמנותי -- מעין הצצה למטבחו של היוצר במהלך ביצוע היצירה.

 

1. מיצג הוא אפוא קומפוזיציה של תהליך חזותי וייצוגי, שאורכו החל מדקות ספורות ועד לשעות ארוכות – אירוע שהקהל והאמן חווים באופן סימולטני. בניגוד לאובייקט האמנותי (ציור או פסל) המוערך על פי התוצאה הסופית, נמדד המיצג בעצם התהליך, שאופיו משתנה – כמופע אזוטרי ועד להפקה גרנדיוזית רבת משתתפים; כמופע חד פעמי וספונטני או כמופע הדורש חזרות נשנות; כאמירה אישית אינטימית או כאקט חברתי-פוליטי; כמופע בידורי או כאקט פרובוקטיבי ורדיקלי המנתץ סוגי טאבו שונים. לתרגום המונח האנגלי "פרפורמנס ארט" – בתרגום מילולי "אמנות מופע" – נקבע המונח העברי "מיצג", הנגזר מהמונחים מוצג (אובייקט אמנותי) והצגה (תיאטרון). ואכן, המיצג יוצא מתוך תפישה תרבותית כללית הרואה את האמנויות כשפות המשלימות זו את זו. אמני המיצג שואבים את חומריהם מדיסציפלינות שונות -- ספרות, שירה, תאטרון, מוזיקה, מחול, ארכיטקטורה, ציור, וידיאו, מיצב, קולנוע וכד’, ועד לפעולות (מבנאליות ועד לקיצוניות) שהושאלו מהחיים – ומנצלים אותם בהרכבים מגוונים. המעבר ממדיום למדיום עשוי להתבצע באופן ספונטני, ופעמים רבות התנועות וקטעי המחשבה אינם מחויבים לצורה, לשפה או לסגנון אמנותי ספציפיים. אמנות המיצג קרובה לתאטרון החזותי עד לטשטוש הגבול שביניהם; למעשה, סוגת המיצג הושפעה רבות מהתיאוריה של אנטונין ארטו שהרחיבה את משמעותו של מושג התאטרון. בדומה לתפישות הרווחות בתחום התאטרון החזותי, אמנות המיצג מאפשרת שילוב של דיסציפלינות מגוונות ואין היא מחויבת לעלילה או לסיפור, ולעתים היא מופרכת ומשוללת כל היגיון. דומה שכל ניסיון לסכם את המושג הגמיש הזה, שבוחן עצמו בכל פעם מחדש, נידון מראש לכישלון.

על אמנות המיצג

אמנות המיצג נחשבת כאוונגרד של המאה העשרים, כסמן של ניתוץ הישן לטובת החדש. המיצגים של ראשית המאה העשרים, ומאוחר יותר אלו של שנות השישים, מחו על מעמד הציור והפיסול כמצע הבלעדי של הפרקטיקה האמנותית; הם הסתייגו מהנטייה לצמצם את תפקיד האמן לתפישה המסורתית של אמן-אובייקט-מוזיאון, וערערו על המוקד הדומיננטי – המוזיאון – בכך שבחרו לפעול בעיקר במנותק ממנו. אמנים בחנו את רעיונותיהם באמצעות מיצגים, ורק לאחר מכן ביטאו אותם ביצירת אובייקטים. הם הציבו שאלות חברתיות ופוליטיות ובחנו את גבולות החוויה האנושית במופעים שניזונו מהשקפותיהם. אף שאמנות המיצג אינה נתפשת כנסח מרכזי המגדיר ומכתיב את כיוון האמנות, הרי שתמיד בשעת משבר אישרה את האמנות מחדש. 
עוד בימי הביניים, ברנסנס ובבארוק היתה זירת המופע למקום בו מתרחש אירוע בעל עוצמה רגשית, השואב את הצופה לתוך "הפנינג", או פולחן שמהותו ספק הארה ספק בעירה. נזכיר טקסים ימי ביניימיים שהעלו את ייסורי ישו, ספקטקלים פומביים כתהלוכות ניצחון פנטסטיות, או אירועים אלגוריים. כתיבה ובימוי של חזיונות ראוותניים מיוחסים גם לאמני רנסנס. כך, למשל, האמן קאראווג’יו עיצב קרב מדומה שדרש הקמת ארכיטקטורה חד פעמית, באירוע שהתקיים בארמון פיצי שבפירנצה אשר הוצף במים לכבודו. במאה ה-15 הלביש ליאונרדו דה וינצ’י את אמני החזיון שהעמיד – "גן עדן" – כפלנטות. תפקידם היה לבצע ורסיות שונות שאפיינו את תור הזהב. במאה ה-17 ביים אמן הבארוק ברניני חזיונות על פי סצנות פרי עטו, ביניהן סצנת שיטפון ריאליסטית, וכן עיצב תלבושות והקים אלמנטים ארכיטקטוניים למופעים. 
צביונם הקולוסאלי של החזיונות שתוארו מציין גם את הפקות הענק שהועלו החל מסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים, בעיקר בניו יורק. נטיית המיצג לעבר המדיה הפופולארית סימנה הפניית גב לאידאליזם האנטי-ממסדי שאימצה האמנות המושגית של שנות השישים. האמן רוברט ווילסון העלה ספקטקלים שנמשכו עד 12 שעות, אשר התאפיינו במופרזות אופראית. הוא שיתף פעולה עם מלחינים, כוריאוגרפים, קולנוענים ואמנים פלסטיים. המופע "איינשטיין על החוף" נמשך חמש שעות, וכלל, בין השאר, תפאורות פנטסטיות של מגדלים על חוף ים, תחנת רכבת, טירה סוריאליסטית, מוזיקה אלקטרונית, אורות מסנוורים וכד’. מופעיה המאוחרים של המיצגנית לורי אנדרסון מחו נגד תחבולות המדיה המסממת באמצעיה של אותה מדיה עצמה. המופע הגרנדיוזי "ארה"ב" נמשך כשמונה שעות, וכלל סיפורים חזותיים ומוזיקליים שהושמעו בקול ובצליל רובוטיים ובאמצעי מולטימדיה מגוונים; כך המיצג התחבר למעשה אל תרבות ההמונים.

 
ספקטקלים כדוגמת אלו שצוינו הושפעו אף ממופעי הפוטוריסטים, הקונסטרוקטיביסטים ואמני הדאדא והסוריאליזם – תנועות אוונגארדיות של ראשית המאה – כמו גם מהאירועים הביזאריים של הפוטוריזם האיטלקי והרוסי. האחרונים העלו, לדוגמה, בהנחיית המשורר מאיאקובסקי, את מופע ההנצחה הגרנדיוזי "מוסקבה בוערת" בקרקס, במופע בעל אפיונים של קרקס. המופע שחזר אירוע דמים שהתרחש בעקבות הפגנת פועלים שהסתערו על ארמון החורף במוסקבה. הנטייה למונומנטלי אפיינה גם את מופע המולטימדיה שהעלה הסוריאליסט פרנסיס פיקביה – Rel^ache"" ("הלילה לא יתקיים מופע"). בפארסה מסוייטת ושערורייתית זו הופיעו, בין השאר, גברים בבגדי בלרינה; אלומת אור התמקדה קצרות על ייצוגים כגון זוג עירום שכמו יצא מציורו של קרנאך "אדם וחוה" (דושאן הופיע כאדם); בהפסקה הוקרן סרטו של רנה קלייר, שאחד מקטעיו כלל מסע לוויה ברחובות פריס. הסרט הסתיים בנפילה, בהילוך איטי, של ארון המתים מהכרכרה, ובחשיפת גופה שחיוך מבעית מרוח על פניה. אירועים מעין אלו הובילו את אמנות המיצג לדרך ללא מוצא, אלא שזו התעשתה והמציאה עצמה מחדש. 

 

 

אמני מיצג שפעלו בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים אתגרו את הצופה לבחון מחדש את גבולות האמנות ולהרחיב את הגדרתה. חומרים כגון חמאה, דבש, לבד וארנבות מתות, תפקדו כמטאפורות במיצגיו של יוזף בויס, שנכללו בהם פעולות דרמטיות בעלות אופי סימבולי ותרפויטי. רעיונותיו אודות פיסול חברתי קיבלו ביטוי בשיחות ארוכות שניהל עם הקהל בהקשרים סוציו-פוליטיים ואחרים. בויס האמין ביכולתה של האמנות לשנות את חיינו היומיומיים. מיצגיו של איב קליין, צייר המונוכרומים הכחולים, כללו יצירת פסל ש"נעלם" והותיר חלל ריק – הוא שחרר לאוויר אלף ואחד בלונים כחולים. במיצג אחר הפך את גופן של דוגמניותיו למברשת חיה, לאחר שנטבלו בצבע כחול ונמשחו על גבי קנבס; האמן שגרר אותן היה לבוש בחליפת ערב ונקי מצבע, והקהל סביב צפה במתרחש. אמן נוסף, פיירו מנזוני, בחר להתעלם מהקנבס והצבע ולהתמקד בצורה ובתפקודו של הגוף: הוא חתם על הגוף העירום והגיש לבעליו תעודה חתומה המעידה עליו כעל יצירה מקורית. במיצגים אחרים מכר את נשימת האמן בבלונים שניפח, וכן את צואתו שנארזה בקופסאות שימורים ונמכרה בשווה ערך של זהב. 


אמנים פנו אל הגוף כאל חומר אמנותי. מופעים שנערכו בשנות השישים על ידי אמנים כגון הרמן ניטש או קבוצת "האקציון" הווינאית עסקו באלימות גופנית כתהליך של קתרזיס. הם השתמשו באביזרים בעלי עוצמה מאגית הקשורים בכאב, בדם ובמוות. ניטש ביקש, לדבריו, לשחרר באמצעות פעולותיו את האינסטינקטים התוקפניים שדוכאו והושתקו על ידי המדיה. במופעיו תלה כבש שחוט כשראשו כלפי מטה; בטנו המרוטשת מילאה דליים בדם וקרביים, שנשפכו על גברים ונשים עירומים. תפישת האמנות כקתרזיס תרפויטי אפיינה גם את המיצג של מרינה אברמוביץ מראשית שנות השבעים, שבמסגרתו הזמינה את הקהל להתעלל בגופה במשך שעות. בניסיון לבטל את גבריותו שרף ויטו אקונצ’י את שיער גופו, טיפל בפטמותיו והסתיר את איבר מינו בין רגליו. כריס בארדן בחר להתגרות במוות באמצעות התנסות אישית בסכנות מוחשיות -- הוא ביקש, למשל, מחברו לירות בזרועו הימנית, או שכב עטוף בקנבס ברחוב סואן בלוס אנג’לס. בארדן קיווה לשנות את ההיסטוריה של ייצוג סכנת המוות באמנות.


שונים ברוחם היו המיצגים של קבוצת "פלוקסוס", שהאמן ג’ורג’ מצ’יונס הגדיר והוביל מתחילת שנות השישים – קבוצה אנרכיסטית, אנטי-ממסדית, אנטי-אינטלקטואלית ואנטי-בורגנית, שהורכבה ממוזיקאים, מאמני מיצג, ממשוררים ומסופרים מניו יורק. המיצגים נערכו במקומות מגוונים – החל מבתים פרטיים ומגלריות ועד לקרנגי הול. האמנית יוקו אונו הזמינה את הצופים לגזור במספריים פיסות מהבגד שלבשה וליטול אותן עמם, בכוונה לתעל את האלימות הפוטנציאלית של הצופה לעבר האובייקט האמנותי – גופה של האמנית; כמו כן ביקשה לבחון את המשוואה אישה–חברה, ואת נושא האמון. הפסל רוברט מוריס בחן, בין השאר, אופני עימות שונים בין הגוף לחלל. בהיותו לבוש בלבן וחבוש במסכת גומי המשכפלת את פניו, ארגן מוריס בחלל מינימלי פנלים לבנים לצורה גאומטרית. במהלך הסטת הפנלים נחשפה לשנייה אישה עירומה שרועה על ספה בתנוחת "אולימפיה" של מאנה. ההתנהלות האדישה של האמן רוקנה את העירום ממשמעותו הארוטית, והפכה אותו לנפח נייח המעומת בחלל עם נפח נייד (פנלים).  
 

 

מחוות חיות שמשו תדיר נשק נגד הקונבנציות של האמנות הממוסדת. בשנות השבעים של המאה העשרים חל שינוי פרדיגמטי בתפישת יצירת האמנות. האמנות המושגית, שהתעקשה על רעיונות כתחליף לאובייקט האמנותי הסחיר, היתה בשיאה. המיצג, שהיה אז במיטבו, יישם רעיונות זהים. חללים שיוחדו לאמנות המיצג צצו במרכזי אמנות בינלאומיים. מוזיאונים מימנו פסטיבלים של מיצג, האוניברסיטאות לימדו את תולדות המיצג ומגזינים יוחדו לנושא. אמנים הגשימו באמצעותו רעיונות מושגיים ופורמליים שעליהם מבוססת העשייה האמנותית – המיצג ניתן לצפייה אך לא למישוש; לא רק שאינו סחיר, הוא אף לא משאיר אחריו עקבות, ובניגוד לעבודה המושגית הוא מפחית את רמת הניכור שבין אמן לצופה. 
אמנות המיצג מתרחשת כיום לעתים קרובות בחללים המאפשרים נגישות סבירה לציבור. היא מרושתת אל תוך מנגנוני ההפצה והשימור. המוזיאונים איבדו את המונופול בו החזיקו עד מחצית שנות השמונים. הביזור של שדה האמנות ערער על מעמדם של המוזיאונים כמוקד בלעדי לחשיפת האמנות בפני הקהל. המיצגים הפכו זרז בהיסטוריה של אמנות המאה העשרים. על מנת להגיע אל תשתית התנועות שאוזכרו בטקסט זה, מומלץ לעיין בתיעוד פעילותם של המיצגים שהחלו לפעול באותה התקופה.

______________________

1. בפרפרזה לניסוחה של אליזבת יפה – מתוך הקטלוג "שבוע של מיצגים", שראה אור בעקבות אירוע שהתקיים בעיר ברמן בגרמניה, 1978. 
2. לסקירה היסטורית רחבה וממצה ראו ספרה של רוזלי גולדברג:
RoseLee Goldberg, Performance Art, From Futurism to Present, Thames & Hudson, 1988

 

 

Performance Art Platform